מהר"ם על שבת נ״ג

1 בגמ' ומה התם דמשום תענוג שרי הכא דמשום צער וכו' כצ"ל:

2 ברש"י ד"ה ופוקקין לה וכו' ומוליד קול לכך פוקק וכו' כצ"ל:

3 בתוס' ד"ה והוא שקשורה לו מע"ש וכו' הוי מלבוש אבל באינה קשורה הוי משוי ר"ל דכשהיא קשורה מע"ש ויצאה בו מע"ש מוכח שזהו מלבוש של החמור ואינו משוי אבל כשהיא קשורה לו בשבת ולא היתה מלבושו קודם זה אינו מוכרח שהוא לבושו של החמור א"כ הוי משוי ועוד יש לפרש וכו' דמחזי כמתכוין להוצאת המרדעת ר"ל דמחזי דאינו קושר המרדעת על החמור לצורך החמור אלא שהוא להוציא המרדעת לרה"ר וקשרה בו כדי להוציאו וק"ל:

4 ד"ה אילימא שאינה קשורה כלל פשיטא ולא בעי למיפרך דמרישא שמעינן לה ר"ל דלא בעי למיפרך בלא פשיטא דסיפא הוי פירוש שאינה קשורה לו מע"ש דאי אינה קשורה לו כלל הוי משנה שאינה צריכה דזה שמעינן מדיוקא דרישא אלא ודאי הסיפא אתא לאשמועינן דאע"ג שהיא קשורה בו בשבת אלא שלא קשרה לו מע"ש אין יוצא בו לא רצה למיפרך הכי דאי לאו דקשה פשיטא הוה אמינא דפי' שאינה קשורה היינו שאינה קשורה לו כלל ואע"ג דזה שמעינן מרישא לא הויא משנה יתירה דדדך המשניות כן וכו':

5 בא"ד וי"ל דמרישא לא תפשוט דאדרבה ה"א דלהכי תנן בזמן שהיא קשורה לאשמעינן דאפי' קשורה לו בשבת וכו' פי' דהוה ניחא לן טפי לפרש מתני' דלגופא אתא לאשמועינן דהיינו היתרא דבזמן שהיא קשורה בו בכל אופן שהוא מותר לצאת בו מלפרש דלדיוקא אתא ולומר דוקא כשהיא קשורה בו מע"ש אבל אינה קשורה בו מע"ש אסור לצאת דסברא הוא יותר לפרש דאתא לגופא מלפרש דאתא לדיוק ודו"ק:

6 ד"ה מהו ליתן וכו' ואע"ג דשריא קרצוף וכו' פי' שמסרקים הבהמה במסרק:

7 ד"ה דשמעינן דקא מסיים וכו' וברייתא דאוכף נמי קיימא כשמואל למאי דמשני כאן לחממה כאן לצננה ר"ל דאילו לרב דשרי טרסקל דלא הוי אלא לתענוג כ"ש דשרי ליטול האוכף כדי לצננה אבל להאי שינוייא דמשני התם אפשר דממילא נפיל אתיא האי ברייתא נמי כרב דאע"ג דרב מתיר אפי' טרסקל להניח מ"מ אוכף אינו מותר ליטלו משום כיון דאפשר דממילא נפיל אבל להניח אוכף אפשר דמותר ודו"ק:

8 בגמ' אמר מר ולא בקמיע אע"פ שהוא מומחה והא אנן תנן וכו' הא מומחה שפיר דמי מקשין התלמידים לפי מה דס"ד השתא דהא דקתני זה חומר בבהמה מבארם קאי אקמיע מומחה למה ליה להמקשה לאתויי מתני' ולא בקמיע שאינה מומחה וכו' הוי ליח לאקשויי בקצרה מגופא דברייתא דקתני הברייתא זה חומר וכו' ר"ל דבהמה אינה יוצאה אפי' בקמיע המומחה ואדם יוצא בקמיע המומחה ומאי שנא בהמה מאדם ויש ליישב דאי לאו דאשכחנא במתני' דאדם מותר לצאת בקמיע המומחה גם המקשה לא היה עולה על דעתו לפרש דהא דקתני זה חומר בבהמה וכו' קאי אקמיע ועל כרחך היה צריך לפרש דקאי איתר דברים דקתני בברייתא והכי פריך והא אנן תנן ולא בקמיע וכו' הא מומחה שפיר דמי וא"כ ממילא הא דקתני בברייתא זה חומר בבהמה וכו' קאי מסתמא אקמיע ומאי שנא בהמה מאדם ודו"ק:

9 אמר מר לא יצא הזב וכו' ולא העזים וכו' הא דמיהדק הא דלא מיהדק הצעת הפשט הוא כן דרב יהודה הוא דמשני הא דמיהדק הא דלא מיהדק נקט לה מסברת עצמו משום דליכא תנא דלישרי מירי דלא מיהדק דאפי' ת"ק דמתני' דקתני יוצאות העזים וכו' ע"כ איירי במיחדק דאי לא מיהדק פשיטא דאסור א"כ לדידיה אתו הברייתות תרווייהו כת"ק והיינו אליבא דחד תנא שכתבו התוס' דהיינו ת"ק אבל אין לפרש דר"ל דהאי חד תנא הוא ר' יוסי דמתני' דהא לר' יוסי אפי' מיהדק אסור משום משוי דאיהו לא חשיב ליה לבוש ואוקימתא זו נראה דוחק ואין סברא דהברייתות דתנא חדא יוצאות וחדא אין יוצאות דאתא למימר דדוקא היכא דמיהדקי יוצאות והיכא דלא מיהדקי אינן יוצאות אין זה תלוי בדין יציאת העזים דכל מידי דעלמא אין יוצאין במידי דלא מיהדק משום גזירה דאתי לאתויי וכן לעיל בדף נ"ג גבי מרדעת החמור פריך אילימא שאינו קשור כלל פשיטא דלמא נפלה וכו' ולהכי הקפיד עליו רב יוסף וקאמר תנאי שקלת מעלמא הא איכא תנאי במתני' דפליגי מצר הלבשת העזים גופייהו דת"ק דמתני' מתיר משום דאקרי לבוש העזים ולא הוי משוי ור' יוסי אוסר משום דמקרי משוי ואפי' אי מיהדק אסור מטעם משוי והיינו נמי פלוגתא דהברייתות דלעיל דחדא כת"ק דמתני' דהוא ר"מ דסתם מתני' ר"מ וחדא כר' יוסי ואיבעית אימא הא והא ר' יהודה ולא מטעמא דמיהדק כדקאמרת אלא כאן ליבש דבליבש ליכא משוי וכאן ליחלב ואיכא ביה משום משוי כדפי' רש"י וזה טעמו של רש"י ששינה כאן פירושו ממה שפי' במתני' דלעיל דבמתני' פי' לחלב משום דלא מיהדק וכאן פי' הטעם משום משוי משום דא"כ תקשה היינו שינוייא דרב יהודה ולפי פירושו של הר"ר יוסף פורת שכתבו התוספות שפירש דברי רב יהודה הא ליבש דמותר משום דמיהדק הא ליחלב דאסור משום דלא מיהדק צריך לומר דאיכא בין שינוייא דרב יוסף לשינוייא דרב יהודה דאלו לשינוייא דרב יהודה אוקמי התרי ברייתות כת"ק דמתני' דת"ק נמי מודה דהיכא דלא מיהדק אסור ודין דלא מיהדק אינו תלוי בדין יציאת העזים כמו שכתבנו למעלה ולהכי מוקי רב יוסף בשינוייא בתרא הא והא כר' יהודה כאן ליבש כאן לחלב פי' דבלחלב אפי' כי מיהדק אינו יוצא דאי אפשר למיהדק שפיר כיון שרוצה לחלב והשתא אתי שפיר הא דתני הברייתא העזים אינן יוצאות בכיס שבדדיהם דאיירי לחלב דשייך דין זה גבי עזים דכיון דרוצה לחלב אפי' במיהדק אסור משום דלא מיהדק שפיר כנ"ל ודו"ק וראיתי מי שפי' שיטה זו גם רש"י והתוס' בדרך זר ורחוק גם פי' האוקימתא דרב יהודה דמוקי הא דמיהדק והא דלא מיהדק כוונתו דאוקים תרווייהו כר' יהודה דמתני' וזה דבר שאיגו דא"כ מה בין אוקימתא דרב יהודה לבין אוקימתא דאיבעית אימא דרב יוסף ויתר הבטולים שאין להאריך בהם:

10 ברש"י ד"ה ומשום צער ואפ"ה לבהמה לא וכו' כצ"ל:

11 ד"ה לא דגמר וכו' וסיכה ופירכוס משום תענוג וכו' כצ"ל:

12 ד"ה גסין גדולים וכו' ומסרטין דדיהן הוא סוף דבור ותיבת וסרטו הוא נמחק: